ניו אורלינס. משהו בעיר הזאת לא מסתדר. מה זה? הרצל פינת לילינבלום בתל-אביב? רובע נחבא אל הכלים בפריז? הארלם? למה הארלם אני שואל? כי אם אתה לבן, אתה כנראה במיעוט. אבל יום ראשון היום, ורובו של הרובע העסקי הצמוד לרובע "הצרפתי" שומם. אולי שם יהיו כל הלבנים מחר בבוקר. אנחנו כאן כי מפה ייצא בקרוב השיט שלקחנו לאמריקה התיכונה (פוסט אחר). בינתיים אין שייט, אם כי האניה עוגנת כאן ליד, במיסיסיפי, מאחורי הבניין ההוא. לא קטנה כל כך. מגדל עזריאלי העגול – בשכיבה על המים. וזו לא הגזמה. מה אוכלים פה בבוקר? נשאלת השאלה. "אתם מוכרחים ללכת ל-Café Du Monde", אמרה לי ההיא במשרד. טוב, אם מוכרחים, אז הולכים. בדיעבד זו לא היתה החלטה מוצלחת לבוא לשם עם בטן מקרקרת, אבל "קפה העם" הזה הוא אכן תופעה. קודם כל – עומדים בתור מבחוץ! ברחוב! באמריקה! לבית קפה! רק העמידה בתור אמורה לשכנע אותך ש"וואו, זה בטח משהו ענק, אין, וכנראה שאני בר מזל לקחת חלק בחוויה בלתי נשכחת." בפנים מסתבר שיש כאן בית חרושת, לא בית קפה. אין תפריט – יש רק קפה ו"סופגניות". סופגניות לא כדוריות (משהו כמו ספוג מעוך), בלי ריבה, ועם הר אבקת סוכר שמחביא אותן. ורק קפה דלוח או מיץ. אין הזמנה – אלא ציון כמויות נדרשות. המלצריות, כולן כושיות (כאן אני חייב לעצור רגע ולהסביר. ממתי נהייתה כושי מילת גנאי? מה, "שחור" זה מכובד, ו"כושי" לא? לדעתי בדיוק ההיפך. כושי, מלה תנ"כית ותיקה, פשוט אומרת אפריקאי ("מהודו ועד כוש"), וזה הרי מה שה-African American רוצים שיגידו, לא ככה?) אבל הן יותר כמו סדרניות בחדר אוכל קיבוצי הומה וצפוף. לקחו ממך כמויות, ומייד, אחרי שעה בערך, שעה שבה עברה הבטן שלך מקירקורי צפרדע צרפתית לתרועות חצוצרה של לואי אמסטרונג סמל ניו אורלינס, הן ניגשות כשבידן צלחת קרטון ובה ביצוע הסופגניות העלובות, לשורת מכונות הנירוסטה הענקיות, כדי להשלים את ההזמנה שלך, מורידות פה קפה, שם סוכר, כאן מיץ, והולכות לשלם בקופה. כן, כל מלצרית מתפקדת כסוכנת בית החרושת, משלמת לבעלים מראש, ואם היא לא תצליח לגבות ממך בסופו של דבר את הכסף (מזומן בלבד) – אכלה אותה. החלטתי שהמקום הזה כל כך פופולרי פשוט מכיון שהוא פופולרי. כל אחד, כמונו, מקבל המלצה, עומד בתור, סובל בפנים, ואז מחליט גם הוא לדפוק מישהו אחר. לא, זה לא נכון. האמריקאי הממוצע בא לניו אורלינס כתייר, ומחפש משהו "מיוחד". הנה, משהו מיוחד. ועוד עם שם צרפתי. ואולי בכלל הם אוהבים את הסופגניות האלה, והקפה? אכלנו, שתינו, דיברנו בצעקות כמו כולם (לפחות אפשר להיות ישראל ולהיות כמו כולם, הידד) ויצאנו מבית הקפה המומלץ בחפשנו אחר מקום לארוחת בוקר. בערב, החלטנו ללכת כמה צעדים מהמלון למסעדה שהתפריט בה, המוצג לראווה ליד הדלת, תפס את עינינו. שם המסעדה Mulate's the original Cajun Restaurant. ככה. מה בתפריט? תנין צלוי, רגלי צפרדעים, אוייסטרים מושחרים, דג-החתול בשלל צורות, וסתם חסילונים ודברים כאלה. מה אנחנו פה ברוסיה? פריז? אבל בפנים כבר חוזרים לאמריקה, אם כי בכל זאת מיוחד. הנה, תזמורת הקאנטרי הקטנה מנגנת בלי הפסקות, ומדי פעם פורץ זוג משועמם בגיל העמידה לפזז לצליליה ברחבה המרכזית, ולפעמים מצטרפים כמה ילדים, בצחוק כמובן, או אשה לבדה, תחת-ההשפעה. הזמנתי פסטת-תנין. כשרואים את המלים תנין ופסטה אחת אחרי השנייה, אין, אי אפשר לא להזמין. אף אחד מאיתנו לא בחר רגלי צפרדעים, כי זה סתם צרפתי פלצני. תנין, זה כבר משהו! אשתי הסתפקה באיזושהיא וריאציה על חסילונים. תמיד היתה כזאת צנועה ועממית. אך מסתבר שגם פה, לא רק בבית הקפה המומלץ, הזמן נמתח כמו מסטיק צרפתי בלתי נסבל! די! אני רוצה לאכול! מה קורה שם מאחורי הקלעים? מישהו רצח את המלצרית שלנו?! אני נשבע שעוד רגע אני קם והולך מאחורה שם למטבח, ואם לא... תודה לאל. בוא נבדוק מה טעמו של אליגטור ביש מזל זה. אם כן, מדובר בשילוב של קאלאמרי צמיגי עם בשר... טלה נניח. לא יודע. אולי גם קצת כמו דג? לשאלה המתבקשת נענה: טעים, כן, טעים. אבל לא מאמם או מדאים. פשוט טאים. הולך ביחד עם פסטה, כן, אבל בפעם הבאה שאני כאן, בעוד שלושים שנה אולי, אני הולך על הצלוי. לגוון קצת, אתם יודעים. למחרת עזבנו את העיר.