סנדביץ', אוף, מילה עם כ"כ הרבה זיכרונות. הצעירים מבין קוראיי אולי לא יודעים/זוכרים, אבל פעם היו רק סנדביצ'ים.

כל יום לפני הפסקת עשר, הייתה הפסקת אוכל. בהישמע הצלצול הראשון, כל אחד היה מוציא מ"תיק האוכל" (עוד מוסד שאבד בין דפי ההיסטוריה) מפית ומגבת קטנה, מניח עליהן פרי וסנדביץ'.

התורן היה עובר ובודק ציפורניים (כן, כן) ורק אז יכולנו לפתוח את נייר הפרגמנט, ו...

שוב מרגרינה עם גבינה צהובה, או נקניק, עם מרגרינה.

בימים טובים, היו מפנקים אותי עם גבינה 9% וזיתים, שזאת היתה ממש חגיגה.

אצל רובנו זה היה אותו הדבר, אבל היו את הילדים המפונקים האלה, להם היו לחמניות, או מרגרינה בלו-בנד.

ליניב תמיד הייתה חלה עם שוקולד השחר, לבועז היו קונים כריך משולש מוכן בצרכניה, ולישראל כץ היו שמים שוקולד, ריבועי שוקולד עם חמאה, למות.

אני יכול לספר לכם שעות על סנדביצ'ים ואנשים, ומה זה אומר עליהם, וחוויות אינספור מילדות והתבגרות, בהזדמנות אחרת.

בזמן האחרון הסנדביץ' זוכה לעדנה מחודשת, ואין שמח יותר ממני על כך. שבוע שעבר אורלי הזמינה אותנו בצהרי יום אביבי ל"ווינברג"- מקום קטן וחביב, טאפאס בר שבצהרי היום מתפקד גם כבית סנדביצ'ים או בר כריך.

לפני האוכל, מילה קטנה על העיצוב.

וואו! כל כך הרבה אהבה במקום כזה קטן, ושום דבר לא מתאמץ, הכל נעים לעין, מרגיע, מזמין ומעורר תאבון, כאילו אני כבר לא בבן יהודה.

באנו רעבים, באמת.

זה לא הפחיד אפאחד.

הבשר המיושן במקום כמו המתין רק לנו, אז הזמנו, אחד ניויורק ואחד רוסטביף, התיישבנו וחיכינו. כדי להנעים את ההמתנה קיבלנו חצי סנדביצ'ון, מלא בכל טוב, ככה, רק כדי להירגע, ולידו, מחכה לתורה, צלוחית חמוצים וזיתים מקומית.

שתי דקות מאוחר יותר ומול כל אחד, הונחה צלחת עם בית, ממש כך.

שתי פרוסות לחם טרי, שאוצרות בתוכן 110 גרם בשר רוסטביף עסיסי עם פרוסות עגבניה נוטפת מיץ, מלפפון חמוץ ובצל (לא היו לנו פגישות בהמשך היום..) ולצידם, צנצנות חמודות עם ממרחי הבית שאסור, אבל אסור לוותר עליהן, בפינוק.

דממה ירדה על השולחן, רק קולות עונג קטנים והפסקות קטנות לשאיפת אויר.

אני שבעתי, היא הייתה צריכה עוד משהו קטן להוריד את היין, אז לקחה עוד חצי סיבוב.

וצלחת זיתים נוספת.

כשלתי החוצה רק כדי לקנח בסורבה בדלת שליד, וויינברג צמוד לגלידה אייסברג (הדימיון בשם אינו מקרי). כך שזהו סיום הולם לשחיתות של אמצע היום.

מקורות יודעי דבר טוענים שבערב התפריט משתנה, וכך גם האוירה,

בהזדמנות נדווח שוב.

עד אז, פרגנו לכם סנדביץ', לזכר הימים ההם ולמען אלה שעוד יבואו.

ווינברג, בן יהודה 106, תל אביב סיטי

בואו נחזור בזמן כמה חודשים. אוקטובר נושם את נשימותיו האחרונות, וכך גם אנחנו. העבודה על האתר בעיצומה, פגישות, טלפונים, פגישות ואח"כ עוד קצת... טלפונים ופגישות. אנחנו חורשים את הארץ ואת גוש דן, בעיקר את תל אביב, מתניידים על הכנף האפורה-שחורה שלי, שהיא סוג של משרד, בית ובית קפה גם. מי שמכיר אותנו יודע, שבעים אנחנו לא. תמיד מחפשים את הביס הבא... יום טיפוסי שכזה, עשר לפנות בוקר, טסים בגובה נמוך את בן יהודה בדרך לעוד פגישה. היא אומרת לי בקסדה, קפה ומשו? שלא נבוא רעבים... עשר שניות, מבט זריז קדימה, אנחנו על המדרכה שממול (לא צריך לחפש חניה, ימותו הקנאים) לה גטרי, "הפינוק שלי" בצרפתית, אבל את מי זה מעניין מה זה אומר בצפרדעית? כוך קטן, וכשאני אומר קטן, הכוונה שפואד לא יכול לעבור את המפתן, גם לא על הצד. "כמו חלון ראווה של בית זונות בפריז" היא אומרת, אני מיד מסתובב, זונות? אז זהו, שלא! היא דיברה על המקררצ'יק שבכניסה. וואלה, אם מזיזים אותו יש מצב לפואד. אבל אי אפשר, וגם לא כדאי. בפנים, כל טוב צרפת, שינקן, פרשוטו, גרויאר, קממבר, גאודה והשד יודע איך קוראים לשאר. והכל נכנס לקוראסון ענק שנאפה במקום, קוראסון? כן רבותי, מי שלא טעם לא יבין לעולם. נאמנים ללו"ז, הזמנו מיד, שניים, ברור! בתוספת ביצה עלומה, נכון, אני יודע שנשמע פלצני, אבל בלי זה, זה לא ממש זה, קפה הפוך וזזנו לגינה שבדיוק ממול לכביש- גן הרולד ודורותי טאו משהו. על פניו נראה שיש פה שת"פ עם העירייה, ספסלים למכביר, ואפילו שולחנות בר מעץ! כן כן. בינות לירוק השקט הזה באמצע תל אביב שלנו טרפנו את יצירות המופת, הביצה נספגה בבצק, נזלה לסנטר והכתימה לנו את הזקן, לא נורא ב"משרד" יש מגבונים. בדרך החוצה פגשנו פודל ערבי, איך יודעים? לא לפי המבטא, הנ"ל רכן על גביע חומוס וניגב, עם הלשון. אם לא היינו ממהרים, בטח היינו חוזרים לסיבוב שני, תמיד יש מקום לעוד ביס. לה גטרי - בן יהודה 184א - תל אביב. תגידו שהפרעסר שלח אתכם.