נכון, המדקדקין יטענו שהבננה טיפ-טיפה מתוקה יותר, והפלאנטיין מיועד לטיגון ובישול, אבל רבכ – זה בננה! אין אף קוף בדרום אמריקה שלא היה קורא לזה בננה!
לא אצל הקוסטריקאים. (אגב, איך אומרים: "קוסטה ריקאים"? "קוסטה ריקים"? אף אפשרות לא נשמעת טוב).
ולמה זה משנה? כי בכל בית אוכל בקוסטה ריקה, מהדוכן העלוב ביותר באיזה חור בהרים, ועד מסעדות היוקרה שלחופי האוקיינוס, אפשר למצוא מנה של פלאנטיין כזה או אחר, בוקר צהריים וערב.
דווקא טעים, האמת.
בת זוגי שתחיה (זו היתה התרסה סמויה לכותבי טורים המשתמשים ב"זוגתי שתחיה" כאילו יש מלה בעברית "זוגה"... היא הזוגה שלו... אבל אל תגידו לו שאמרתי, בחייאת, אחרת אמצא את עצמי מרוח על הקיר אצלו בפייסבוק) אוהבת מאוד פלאנטיין. לא יודע, יש לה משהו עם הפלאנטיין. יכול להיות שכיוצאת חבר העמים לשעבר (טפו טפו טפו!) שבה נהגו לחיות על פי הסיסמה "אם זה לא מבושל – אל תאכל", היתה לה תמיד כמיהה לטגן ולבשל כל דבר שלא זז, גם אם זה לא בא כל כך... נקרא לזה... בטבעיות. חפיסת שוקולד? יאללה, לטגן. פיסטוק חלבי? זרוק לסיר. סושי? אני כבר מרתיחה מים שאפשר יהיה לאכול את זה. זו תרבות שבה כל דבר שצומח יהפוך בסוף מחזור חייו לאחד משניים: מרק או ריבה. וכשרעבים, מה עושים? תחילה שמים בצל על האש, אחר כך חושבים מה כדאי להכין.
ואז באו לה הקוסטה ריקים בבננה בשמן עמוק, או אפויה בחמאה ודבש – והשמחה גדולה. סליחה, לא בננה, פלאנטיין.
הגענו לקוסטה ריקה מפני שבת זוגי אוהבת מקומות אקזוטיים, רצוי היוליים, פראיים, אנטי-מסחריים, והכי הטוב כאלה שכף רגל אנושית לא דרכה בהם מעולם - זה יהיה השיא. קוסטה ריקה היא הדבר הקרוב ביותר שניתן להשיג בתחום הפראיות, מבלי לוותר, בכל זאת, על קרבה למקצת ממנעמי העולם המערבי כשצריך אותם, ובעיקר מבלי לסכן את החיים, או להסתובב במקומות בהם יהודים אינם נחשבים אורחי כבוד, או במקומות שבהם אם אתה לא צרכן סמים קשים או עובד אצל הקרטל, באמת שאין לך מה לחפש שם.
לא רק זה.
הרבה טוב הרעיפו האלים על קוסטה ריקה. למרות קוטנה, היא נושקת לשני האוקיינוסים גם יחד, גם השקט וגם האטלנטי. למרות הלחות, היא ממוקמת על קו המשווה, פחות או יותר, בלי עונות של "קיץ חורף סתיו ואביב", אלא שתי עונות: עונת "גשם", ועונת "לא-יורד-גשם". אבל בשתיהן הטמפרטורות לא משתנות – חמים כל הזמן. ועם זאת הרבה צורות מיקרו אקלים וטופוגרפיה שונות, והרבה עניין - ג'ונגלים, חופים, הרי געש פעילים, מפלים ענקייים. ולמרות השכנים שאינם נאים כל כך בעינהם, כל הקומוניסטים והרעים והמושחתים והקרטלים, היא מעין אי אירופאי חביב ביבשת די אכזרית.
לאור זאת החלטנו להיות הישראלים הראשונים שמגלים במו רגליהם את חמדותיה של קוסטה ריקה. אז ככה ביום הראשון לסיורנו בג'יפ השכור, לאחר שהחלטנו לצאת מהכבישים הראשיים כדי לנסוע בשביל נידח צפונה, בשיא הנידחות, במעבה הג'ונגל, כשתחנת הדלק האחרונה היתה לפני אולי מאתיים קילומטר, אנחנו רואים את זה:
נו, תגידו אתם.
"די!" צעקתי ודפקתי ברקס (בת זוגי שתחיה מתה כמעט. מפחד). "לא יכול להיות! קיבינימט – אין יותר לאן לברוח בעולם הזה מהחומוס ומהאחלה ומהחבר'ה ומהתחת שלהם?! עד לכאן?! במקום הנידח ביותר עלי אדמות?!"
"מה 'שלום'? לא רוצה 'שלום' עכשיו! תצבטי אותי שאתעורר מהסיוט!"
זו לא היתה בקשה חכמה מדי מצדי.
כשהחלטנו לחקור מעט בנושא הסתבר (הפתעה!) שלא זו בלבד שלא היינו הישראלים "הראשונים" (על זה היו אומרים היום צברינו החמודים: "פחחחחחחחחח") אלא שבעשר שנים האחרונות הפכה קוסטה ריקה למעין קולוניה ישראלית. לא פחות מאלפי (!) ישראלים כבר קוראים לקוסטה ריקה הבית. מה שמבטיח שבקרוב תתפתח שם אנטישמיות כבדה. למרות שאין להם צבא, בטוחני שלא רחוק היום בו תחליט הממשלה לספק נשק לאיראן. בחינם.
המשכנו בלב כבד.
היה כדאי. כי לאט לאט שכחנו מהחומוס עד כמה שניתן, והתמקדנו בדברים אחרים. למשל הר הגעש הענק והפעיל ארנאל; למשל נסיעות של שעות על גבי שעות בשבילי עפר למונטוורדה (למעשה לא עפר אלא חצץ אפור כהה מחוספס ומעורבב עם לאבה מקוררת) בהרים וגאיות, דרך כפרים אליהם החשמל מגיע במשאית פעם ביום, והילדים רוכבים על חמור לבית הספר הלוך וחזור כך שעובר כל היום (באמצע נשארת שעה ללמוד קרוא וכתוב, כך עד כיתה ז', בה מקבלים תעודת בגרות); הנה לדוגמא אבא של ילדים כאלה:
למשל לרדת לחופים:
ולהתסחבק עם קופים:
לא לטעות. יקר פה, ולצד העוני בהרים ובערים, יש גם הרבה עושר. מלונות פאר על צוקים מול הים, פינה קולדה על כסא נוח, בתי נופש על שפת האגם, קזינואים, בתי מרזח, ובנוסף (כך שמעתי) מקומות מטופחים למבוגרים בלבד.
אם לסכם את קוסטה ריקה בשלוש מלים: נופים, חופים, קופים וישראלים.
ראו הוזהרתם.
